רמב"ן על איוב י״ד:י״ט

« רמב"ן על איוב י״ד:י״ח רמב"ן על איוב י״ד:כ׳ »

1 אֲבָנִ֤ים שָׁ֥חֲקוּ מַ֗יִם תִּשְׁטֹֽף־סְפִיחֶ֥יהָ עֲפַר־אָ֑רֶץ וְתִקְוַ֖ת אֱנ֣וֹשׁ הֶאֱבַֽדְתָּ׃

פירוש רמב"ן על איוב י״ד:י״ט

1 והאבנים, שהם קשים ישחקו אותן המים ברוב הליכתם עליהם, והנה הכל ישתנה לרעה או לטובה, אבל ותקות אנוש, אבדה לנצח לא תשתנה ברוב ימים וזמנים. ויתכן שנפרש כי יאמר ההר הגדול יבול והצור אשר בו יעתק ממקומו ויהיה לאבנים, והמים ישחקו אותם ברוב הימים ותקות אנוש אובדת מכל אלה, כי הם ישתנו מיסודם ליסוד אחר ולא יהיו אפס, או ישובו לאשר היו ברוב הזמנים, ותקות אנוש אובדת לגמרי והיתה לאין, והיא מליצה נמרצת:

2 תשטוף ספיחיה עפר ארץ, פירשו כי המים ישחקו את האבנים לעפר ארץ ויצמחו שם הספיחים ותשטוף אותם שבולת הנהר, או מים, לשון יחידה נקבה, כמו מי נדה לא זורק עליו. ויותר נכון לי כי הארץ תשטוף בשטף המים הנזכרים, ר"ל כל הצומח בעפרה, והנה כולם יעקרו וישטפו, ותקות האנוש יותר אובדת מהם ולא תמצא לעולם:

« רמב"ן על איוב י״ד:י״ח רמב"ן על איוב י״ד:כ׳ »